לרגל הוצאת הספר "שושנה חיפושית הזבל המשועממת", הזמנו את הסופרת והמאיירת אורית ברגמן לספר לנו על שושנה, על תהליך היצירה ועל התפקיד של ספרי ילדים בעולם של טלוויזיות.
מה את מרגישה יותר סופרת או מאיירת?
"התחלתי את הקריירה שלי בתור מאיירת, זה מה שלמדתי בבצלאל, ועדיין זה המקום בו אני מרגישה הכי בטוחה. אני עושה הרבה עבודות איור שלא קשורות לספרי ילדים, למשל תערוכות שבהם אני מאיירת על הקירות כמו במוזיאון המדע ובמוזיאון ישראל, או התערוכה 'מה יותר צהוב או פיל' שעשיתי עם ענת ורשבסקי בבית הנסן. וגם בעוד שבועיים נפתחת לי תערוכת איורים אינטרקטיבית בתיאטרון הקרון בירושלים (מוזמנים!). הרבה זמן הרגשתי שאני יותר מאיירת מאשר סופרת, אבל מכיוון ששושנה הוא הספר מספר 15 שכתבתי, אני מרגישה שהגיע הזמן שאקרא לעצמי גם סופרת לילדים."
איך יותר קל לך לספר סיפור במילים או איורים?
"אני מאמינה ש'פיקצ'ר בוק' צריך להשאיר כמה שיותר מהסיפור לציורים, ולצמצם את הטקסט למינימום, כך שהסיפור נוצר בחיבור שבין האיור לטקסט. 'שושנה חיפושית הזבל המשועממת' הוא דוגמה מובהקת לכך. הפער שנוצר בין המחשבות הנוגות של שושנה על כמה שהחיים שלה משעממים, מול מה שקורה לה באמת בציורים, הוא לב הסיפור. כשאני משאירה חלק משמעותי בסיפור לאיור אני נותנת לילדים, הקוראים את האיורים, חלק אקטיבי בקריאת הסיפור."
מה הטיפ הכי טוב שאת יכולה לתת למי שהיה רוצה לאייר ספרי ילדים?
"להיזכר איך הם היו כילדים, ולא להניח שילד הוא יצור בעל תפיסה מוגבלת שצריך להגן עליו. ספרות היא מקום לפגוש דברים חדשים ולפעמים מפחידים, בצורה מוגנת ובטוחה."
למה דווקא חיפושית זבל? ובכלל, איך את מרגישה עם חרקים?
"אני אוהבת חרקים! פעם רציתי להיות אטימולוגית, כמו ולדימיר נבוקוב. זה עולם עשיר ויפיפה, ואחד המקומות המעטים, בעולם שבו כבר גילו הכל, שעדיין אפשר לגלות בו מינים חדשים. יש לי חיפושיות זבל בגינה ואני אוהבת להסתכל עליהן בעבודה. זה באמת משעשע לראות אותן הולכות לאחור עם כדור הזבל הענקי שלהן ואיך הן מתגברות על כל מכשול (יש ז'אנר כזה של סרטים ביוטיוב, אני ממליצה לכם לראות אותם עם הילדים).
אבל חיפושיות זבל הן לא רק מצחיקות, הן בין החיות החזקות בעולם, הן יכולות לדחוף כדור שמשקלו פי אלף ממשקל גופן. בעיני זה מדהים. לא סתם החיפושיות נחשבו לאל בתרבות המצרית העתיקה, אבל זה כבר סיפור אחר."
מה הוביל אותך לסגנון האיורי בספר "שושנה"?
"הבעיה הציורית בספר הזה הייתה לצייר כדור של זבל בלי שהציור יהיה מגעיל. לכן הגעתי לשפה איורית מאוד גרפית ומופשטת. אחרי התלבטויות רבות הפכתי את הכדור לשחור ולא לחום, הרגשתי שאפילו בשביל אוהבת חרקים כמוני, כדור זבל חום יהיה קצת קשוח. הילדים יכולים לעקוב אחרי החיות והחפצים השונים שנדבקים לכדור מכפולה לכפולה ולגלות שם הפתעות משמחות."
מה היית רוצה שילדים (ואולי גם ההורים) ייקחו איתם מהסיפור של שושנה?
"אני חושבת שהעובדה שמה שנראה עבורנו כמו זבל, הוא אוצר עבור מישהו אחר, היא נושא חשוב לשיחה עם ילדים על נקודות מבט שונות על העולם. אני חושבת שהורים, ואולי גם ילדים, יזדהו עם הסיפור על מישהי שמרגישה שלא קורה לה כלום בחיים, אבל במציאות היא מגלגלת את כל העולם. מי לא מרגישה שהיא מוכנה לגלגל עבור הילד.ה שלה את כל העולם?"
מה התפקיד של "שוש הקטנה" בספר? הרי יכולת להעביר את המסר העיקרי גם בלעדיה..
"כשהבת הבכורה שלי נולדה הרגשתי שהיא גרמה לי לראות את העולם מחדש, זה גם מה שעושה שוש לשושנה בסיפור, היא גורמת לה לעצור ולראות מה היא יצרה."
כמי שמגיעה מבית שנראה שהספרות תופסת בוא מקום נכבד,
מה את חושבת על מעמדו הנשחק של הספר והאם לדעתך יש לו תחליף בערוצי תוכן שונים או חדשים.
"מאז שהתחלתי ליצור ספרי ילדים יש תחושת אסון, תחושה שהשנה הנוכחית היא הגרועה ביותר בתחום ספרות הילדים, ובכל זאת עדיין יוצאים הרבה ספרים מצוינים. אני חושבת שאין תחליף לאינטימיות בין הורה לילד.ה בהצגה הקטנה של שעת ההשכבה, בה שחקן אחד וקהל קטנטן קוראים יחד סיפור מתחת לאור של מנורת הקריאה. הדיאלוג בין הורה לילד.ה הוא הדבר שאובד בערוצי התוכן המשחקיים או המוסרטים, והוא הדבר החשוב ביותר בעיני. לכן, בכל אחד מהספרים שלי, אני מנסה שהדיאלוג בין שני הקוראים, קורא הטקסט וקורא האיורים, יהיה משחקי ומעניין."
תודה רבה אורית! נעמת לנו מאוד 
לרכישת הספר ופרטים נוספים:
ספרי חרקים לפעוטות
