"הסיפור לא בא להגיד שאסור לריב, אלא – לדעת שאפשר להפסיק לריב אפילו עם האויבים הכי גדולים. הרצון לריב אף פעם לא עובר, הוא תמיד שם, אבל מהניסיון של זרובבל וזילפה מתברר שאפשר להפסיק. לפחות עד הריב הבא."
לרגל יציאת הספר "זרובבל וזילפה", הזמנו את רונית חכם, אחת מסופרות הילדים המובילות בישראל, לספר לנו קצת על כתיבת ספר ילדים, על המסרים בספר החדש ועל ריבים עם השכנים.
מה הוביל אותך לכתוב את הספר "זרובבל וזלפה"?
"בדרך כלל לפני שאני כותבת סיפור, הדמויות מופיעות לי מול העיניים, ואני שומעת את המנגינה של הדברים שהם אומרים ואת הקצב שבו הדברים קורים.
הדמויות של זרובבל וזילפה מסתובבות אצלי כבר המון שנים (לפחות 10). לקח לי המון זמן להכיר אותם ולהבין מה בדיוק הם עושים איך הם מדברים, באיזה שפה הם משתמשים, מה הם אומרים ומה יקרה בסוף הסיפור."
מדוע בחרת לקרוא לדמויות בסיפור זרובבל וזילפה?
"לשמות יש תפקיד ממש חשוב בספרים שלי. אני בדרך כלל שומעת אותם באוזן הדמיונית שלי.
הדמויות בספר הזה הן אף אחד וכל אחד. כלומר – הם לא אנשים שאנחנו יכולים להצביע עליהם ברחוב או בשכונה, הם לא אנשים שאנחנו פוגשים כמו רונית ורוני למשל, אבל אנחנו איכשהו מכירים אותם מאיזשהו מקום. הם גם לא דמיוניים לחלוטין כמו למשל קרונקי וקרונקה – שמות שלא שייכים לאנשים אמיתיים בכלל."
האם האיורים היו מקור השראה לטקסט או להפך?
"בדרך כלל הסיפור קודם לאיור.
קודם כתבתי את הסיפור ורק על בסיס הסיפור והדמויות שמופיעות בו המאיירת ידעה מה לצייר. זאת ההזדמנות להגיד שענת ורשבסקי קלטה את הטיפוסים ואת המצבים שאליהם הם נקלעים בצורה נהדרת והצליחה להחיות אותם בדיוק כמו שראיתי אותם בדמיוני – נמרצים, מגוחכים, מטופשים ומצחיקים."
האם הספר מעביר מסר כלשהו? אם כן מהו?
"אני חושבת שאין מישהו שלא יודע מה זה לריב. כולנו רבנו לפחות פעם אחד וכמעט בטוח הרבה יותר מפעם אחת. אם במקרה יש ביננו אנשים נדירים שלא רבו, אני בטוחה שהם רצו לריב אבל התאפקו.
הסיפור לא בא להגיד שאסור לריב, אלא – לדעת שאפשר להפסיק לריב אפילו עם האויבים הכי גדולים. הרצון לריב אף פעם לא עובר, הוא תמיד שם, אבל מהניסיון של זרובבל וזילפה מתברר שאפשר להפסיק. לפחות עד הריב הבא.
ועוד משהו – הריבים שלנו לא מוציאים אותנו יפים וחמודים. הם בדרך כלל מראים את הצד הפחות יפה שלנו ובדיוק בגלל זה זרובבל וזילפה לא נראים יפיופים מתוקים ומלאכיים והריבים שלהם גם לא נשמעים בשפה נאה ומגונדרת."
הידעת? המאיירת ענת ורשבסקי היא בוגרת בהצטיינות של האקדמיה לאומנות בצלאל וזוכת פרס "ציון לשבח" מטעם הביאנלה לאיור של ברטיסלבה לשנת 2019.
האם קטעים בהם הדמויות מעליבות, גם אם ההעלבות הן ילדותיות והומוריסטיות, אינם פוגעים במסר החינוכי?
"השאלה מהו המסר החינוכי?
לדעתי המסר החינוכי הוא זה שאומר שכולנו מרגישים את הצורך לריב וזה בסדר. אין דבר כזה לא לריב אף פעם. זה משהו לגמרי אנושי. אנחנו לא מלאכים ולא בני ובנות מלאכים. מסרים חינוכיים הם מסרים שמצביעים על הדברים האנושיים המשותפים לכולנו. וזה לגמרי אנושי גם לעשות לפעמים דברים לא כל כך נחמדים.
ההעלבות באות לבטא את הצורך העמוק והלגמרי אנושי שנמצא בתוכנו לכעוס, להתעצבן, ואפילו לתקוף. הן באות במקום מעשים אלימים ומכוערים שאליהם הריבים יכולים לפעמים להוביל.
כאן, ההעלבות והעקיצות באות להראות ולהמחיש כמה לפעמים הריב מטופש ומגוחך. השפה שבה זרובבל וזילפה רבים היא שפה שמוטענת ברגש, אבל לא באלימות. היא שפה שמנתבת את הרגש הלא מרוסן הזה, נותנת לו מקום וביטוי ולא מבטלת אותו. היא מנכיחה את קיומו בשפה לא מעודנת אבל גם לא גסה וברוטלית."
בתקציר הספר מצויין כי זרובבל וזילפה הם חסרי גיל או בני כל גיל. מה משמעות של פרט כזה בספר ילדים?
"לא רק ילדים רבים, גם מבוגרים. הצורך לריב חוצה גיל, מגדר, מוצא – הוא נחלת כל בני האדם.
ענת גם איירה אותם ללא הבחנה מגדרית."
האם את אוהבת את השכנים שלך?
"ממש לא את כולם. ואני לא מתכוונת דווקא לשכנים בבניין שלי, אלא גם לשכנים בשכונה שלי, בעיר שלי, במדינה שלי. אבל מצד שני אני מאוד אוהבת חלק מהם ….. כמו כולם, לא?"
האם את כבר עובדת על הספר הבא?
"עובדת! עובדת!
אבל לא מגלה בנתיים על מה.."
רוצים לקרוא עוד?? –> רונית חכם בעמוד היוצרים הנבחרים שלנו.
